לכל מדינה נקודת חתך אחרת המציינת מהו שבוע ההיריון שעד אליו אירוע כזה מדווח כהפלה וממנו והלאה מדווח כהפסקת הריון מאוחרת המובילה ללידה שקטה. בישראל מתייחסים לאובדן כהפסקת הריון מאוחרת החל משבוע 24 להיריון. אם לא ידוע שבוע ההיריון, מתייחסים לעובר השוקל 500 גרם ומעלה.
אובדן היריון הנו אירוע משנה חיים, המהווה מקור פוטנציאלי רב עוצמה לקשיים רגשיים. ככל שההשקעה הפסיכולוגית והרגשית בהיריון גדלה, כך האובדן או הטראומה ייחוו כקשים יותר. משתנים נוספים שנמצאו כמשפיעים על רמות הדחק לאחר האובדן הם הזמן והאנרגיה שהושקעו בניסיונות להרות, ההיסטוריה הפריונית של האישה, גילה, מספר האובדנים הקודמים, מספר הילדים החיים, איכות מערכת היחסים בין בני הזוג וכן הציפיות הסביבתיות בנוגע להולדת ילד. אלה מתווספים להיסטוריה הכללית של האישה ולאירועים הנוספים שחוותה בחייה המעצבים גם הם את האופן שבו ייחווה האירוע.
לעתים קרובות הפלה המתרחשת בשלבי היריון מוקדמים נתפשת כבעלת חשיבות פחותה או כמתרחשת "כדרך הטבע", ולכן לא צפויה לגרום למצוקה רגשית רבה. משום כך כאשר מצוקה כזו אכן עולה, לעתים קרובות היא אינה מקבלת יחס או מענה. אם האישה עדיין לא הרגישה בתנועות העובר ולא חוותה אלא שינויים קלים בגופה, רבים מניחים שאין זה סביר שהיא נקשרה להיריון, ועל כן אינה צריכה להתאבל על אובדנו. אחרים מוסיפים שיש לשער שהעובר היה לא תקין באופן כלשהו ועל כן הפסיק להתפתח באופן עצמוני, ומצפים מהאם לחוש הקלה.
בפועל, כבר בשלבי היריון מוקדמים העובר נחווה על ידי האישה כחלק ממנה. על אף שרבים מעידים כי תהליך ההיפרדות מן העובר ומעבר לתפיסתו כיישות נפרדת מתחיל עם הרגשת התנועות, נמצא כי נשים רבות מתייחסות לעובר כאדם ממשי כבר בשלהי השליש הראשון להיריון. פעמים רבות האישה חשה כאילו חלק ממנה אבד, עולות תחושות ריקנות וחוסר שלמות. חלק מהנשים תרגשנה חוסר נוחות אל מול האמירות על היות ההפלה דבר טוב עבורן, כאשר הן מצדן כבר נקשרו לעובר המתפתח ברחמן והאישה אף עלולה להאשים עצמה על שיצרה עובר פגום.
בשל העובדה כי בשלבים הראשונים של ההיריון תחושת הקשר לעובר חזקה יותר עבור האישה מאשר עבור בן זוגה, עלול להיות שוני בעוצמת האבל בין השניים, מה שמאפשר לבן הזוג להיות פנוי יותר לתמיכה באישה. מנגד, אותו שוני עלול להדגיש את תחושות הפגימות והבדידות שהאישה חשה בתקופה זו.
ככל שההיריון מתקדם גדלה תחושת ההיקשרות בין האם והעובר וממשיכים להתפתח אצל האישה פנטזיות, ציפיות, התרגשות, תקווה, תכניות לעתיד וכן רגשות אימהיים. כפועל יוצא, ככל שההיריון נפסק בשלב מאוחר יותר, כך מתעצמות התחושות הקשות.
לאחר לידה שקטה, נשים רבות ממשיכות לשים לב לזמן העובר ולחשוב באיזה שלב של ההריון הן היו צריכות להיות עכשיו אילולא הטראומה שפקדה אותן, הן ממשיכות לספור את שבועות ההריון, חלקן מבקרות באתרי אינטרנט העוסקים בהיריון ובודקות מה הן היו מרגישות אם ההיריון לא היה נפסק וכדומה. כחלק בלתי נפרד, תאריך הלידה המשוער, היום שבו היה אמור להיוולד התינוק, הוא יום קשה במיוחד, שבו עלולה האישה לחוש מצוקה רגשית מוגברת. התנהלות זו ממשיכה לעתים תקופות ארוכות. נשים רבות חושבות בן כמה היה צריך להיות הילד בנקודת זמן מסוימת, מה הוא היה עושה וכדומה. בנוסף, לעומת הפלות המתרחשות בשבועות המוקדמים, שבהם פחות אנשים יודעים על דבר ההיריון, בהפלות מאוחרות ההיריון כבר נראה לעין, וגם אנשים מהמעגל הרחוק מכירים בו, מה שגורם לכך שבני הזוג צריכים להסביר ולעתים אף להצדיק את שקרה. אלה, בנוסף לקושי לשהות במחיצת נשים שרק ילדו או שנמצאות בהיריון מתקדם, מקשים על האישה לחזור לשגרת חייה ומגבירים את חוויית הצמצום והניתוק מהסביבה.
סמוך ללידה ההורים צריכים להחליט האם ברצונם לראות את התינוק, להחזיק אותו ולהיפרד ממנו. ישנן עדויות מחקריות סותרות בנוגע להשפעת המפגש עם התינוק המת על ההתמודדות עם האובדן. יש הטוענים כי מפגש עם דמותו הממשית של הילד עשוי להיות טראומטי, ומנגד נשמעות טענות שלפיהן פרידה ממשית כזו מסייעת להתהוותו של תהליך אבל תקין ואף מפחיתה את הסיכון לדיכאון וחרדה. במקרים שבהם בני הזוג מתלבטים ואינם מסוגלים להחליט במעמד המבלבל שבו הם נמצאים, קיימים בתי חולים המציעים לצלם את התינוק כדי לשמור לבני הזוג את הזכות להביט בו אם יבחרו בכך בהמשך.
במקביל לתגובות הרגשיות, בתקופה הסמוכה לסיום ההיריון קיימים גם סימפטומים גופניים. הגוף אשר הכין עצמו לקבלת תינוק חי חווה לידה, והוא מושפע משינויים הורמונליים, קיים גודש בחזה והבטן שעדיין נראית הריונית ומצריכה בגדי הריון, מהווה תזכורת לאובדן. בנוסף לכל אלה יכולה האישה לחוות אנמיה, הזעת לילה ותחושה פיסית כללית לא טובה.
אצל חלק מהנשים קיים צורך עז למצוא משמעות באובדן, להבין למה זה קרה או לזהות הסבר רפואי. ברוב המקרים אין הסבר ודאי לגבי מה גרם למוות העוברי, מה שעלול לגרום לתחושות של תסכול. נמצא כי לנשים שיש להן הסבר לאירוע קל יותר להסתגל לקושי לעומת נשים שחוו אובדן היריון ללא סיבה רפואית.
במקרים שבהם נמצאו מומים בעובר, ההורים עומדים בפני מציאות טראומטית והחלטה רגשית קשה: להמשיך את ההיריון או לסיימו. הבחירה בסיום ההיריון משמעותה ברוב המקרים המתה אקטיבית של העובר, לאחריה המתנה מייסרת לכאבי הלידה ולבסוף לידת עובר מת. לאחר קבלת ההחלטה, יש נשים הנאלצות להמתין מספר ימים עד סיומו של ההיריון, מה שמעלה תחושת מצוקה רבה, במיוחד אם הן כבר מרגישות את תנועות העובר. אחרות תבקשנה עיכוב של כמה ימים עד סיומו של ההיריון כדי לתת לעצמן זמן לעכל ולהיות בטוחות בהחלטתן.
מעבר לקושי הנוראי הזה, עלול להיווצר קושי רגשי נוסף כאשר בני הזוג מגלים כי הבעיה עלולה לחזור בהיריון הבא. כלומר לא רק ההיריון הנוכחי אבד, אלא הריונות עתידיים כמו גם החזון הפריוני כולו נמצאים גם הם תחת איום.
למרות שאובדן הריון הנו חוויה נוראית עבור בני הזוג, החברה נוטה שלא לזהות הפלות כמוות, ועל כן יש נטייה להתעלם מכך שמדובר באירוע המביא איתו תחושות אבל אמיתיות. דבר זה יכול להוביל לחוויה מלאת בדידות החסרה את התמיכה החברתית הנורמלית המגיעה בעקבות שכול. לא קיימים טקסים או מנהגים חברתיים או תרבותיים מקובלים שיכולים לסייע בהתמודדות, ופעמים רבות האישה עלולה לחוש מבודדת על ידי קשר של שתיקה, שנועד להגן לא רק עליה אלא גם על אלה הדואגים לה. לעתים נעשה ניסיון לנחם ולחזק תוך שימוש במשפטים כגון "הכול לטובה", "את תמיד יכולה לעשות עוד אחד" ודומיהם. אמירות אלה עלולות להיחוות על ידי האישה כהקטנת האבל שלה, מה שעלול לגרום בתורו להגברת תחושת הבדידות. התמודדות זו של הסביבה מובילה פעמים רבות לפער משמעותי בין תחושות הסביבה ובין חוויית האובדן והכאב של האישה ומונעת לא פעם קבלת תמיכה מספקת.
גם כאשר קיימת סביבה תומכת בדמות חברים ובני משפחה, פעמים רבות לאחר תקופה קצרה ממשיכים האחרים הלאה בחייהם, בעוד האישה חשה שהיא עדיין אינה מוכנה לחזור לשגרה. בשלב זה מצטרפת התחושה לפיה אף אחד לא מבין באמת את שקרה.
האובדן מכניס מתח לכל מערכות היחסים המשמעותיות הסובבות את האישה. הכעס שלה לצד הצורך להאשים מרחיק אותה מחברים, ממשפחתה ולעתים אף מבן זוגה, בייחוד אם בן הזוג לא חווה את האבל באופן דומה. אם יש בבית ילדים נוספים, גם הם מרגישים היטב שמשהו קרה. תגובתם משתנה ויכולה לנוע החל משוויון נפש ועד שאילת שאלות שיהיו קשות להורים האבלים. התגובה תלויה בגיל, ביכולת הקוגניטיבית, ברמת הציפייה להגעת התינוק וכן בתגובת המשפחה כולה לאובדן. הם עלולים לחוות בלבול ואף להאשים – את עצמם או את אמם – באובדן ההריון. כמו כן תיתכן הפגנת כעס כלפי האם על שמנעה מהם אח פוטנציאלי. במקרים רבים ההורים חווים קושי בהתמודדות עם תגובות ילדיהם לאובדן, ולעתים הם כל כך עסוקים באבל שלהם עד שאינם מבחינים בצרכים של ילדיהם.
חוויית אובדן ההיריון נותרת ומלווה בצורה זו או אחרת את האישה במשך כל חייה. נמצא כי נשים לאחר לידה שקטה מראות רמות לחץ גבוהות משמעותית מאלה של נשים שילדו עובר חי, לפחות 30 חודשים אחרי האובדן. עוד נמצא כי סיום היריון, הפלה ספונטנית ומוות תוך רחמי עלולים להוביל לתגובת דחק פוסט טראומטית. כמו כן מצאו שהפסקת היריון עקב מומים בעובר בטרימסטר השני עלולה להוביל לתגובת דחק פוסט טראומטית חמורה ותגובות אבל משמעותיות גם שנים לאחר האירוע.
ההיריון הבא
50-89 אחוזים מהנשים שחוו אובדן היריון ינסו להרות שוב. ההיריונות הבאים יהיו מלווים בתחושות של פגיעות, דאגה, פחד וחוסר ודאות לגבי תוצאות ההיריון ואף בחרדה גבוהה יותר של הנשים הן ביחס לעצמן והן ביחס לנשים אחרות שלא חוו אובדן. היריון זה מאופיין לעתים בניתוק רגשי של האם מההיריון ומהעובר כדי לא להיפגע שוב במקרה של אובדן אפשרי, לפחות עד השבוע שבו אובחנה הבעיה או הסתיים ההיריון הקודם. ציפייה לסיום היריון במועד עם תינוק חי ובריא נראית אפשרות תמימה ולא ודאית כלל.
לצד התפיסה שלפיה היריון חדש יעזור לאישה להתגבר על המצוקה הרגשית, יש הטוענים כי היריון חדש עשוי למנוע את השלמת תהליך ההתאבלות על ההיריון ועל העובר שאבדו. אבל לא פתור זה עלול לגרום לסימפטומים רגשיים במהלך ההיריון הבא וכן לאחר הולדת התינוק. מחקרים אף הראו שנשים מועדות יותר ל-PTSD בהיריון העוקב בייחוד אם הוא נוצר סמוך להיריון שהסתיים. עוד מצאו כי כ-21 אחוזים מהנשים בהיריון העוקב חוו פוסט טראומה, וכ-5 אחוזים סבלו מפוסט טראומה גם שנה אחרי הלידה של התינוק החי. כמו כן נמצא שנשים שהיו עד שנה מהאובדן ונשים שלא קיבלו תמיכה או שקיבלו תמיכה לא מספקת היו מועדות יותר לפיתוח PTSD.
טיפול
קיימים כמה גורמים המסייעים לבני הזוג להמשיך בחייהם לצד האובדן, ביניהם ביטוי הרגשות העולים כתוצאה מהאובדן, לרבות רגשות הנתפשים כלא לגיטימיים, קבלת מידע על אופני ההתמודדות עם אובדן היריון תוך הדגשת התגובות הנורמליות הצפויות לעלות כחלק מתהליך ההתמודדות, שימוש במערכות תמיכה קיימות כגון משפחה וחברים וכן פנייה לאיש מקצוע.
טיפול פסיכולוגי מקצועי יכול, לצד תהליך האבל הטבעי, לסייע להפחתת הסימפטומים הרגשיים בהמשך הדרך בכלל ובהיריון העוקב בפרט. במידה ומתפתחת הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לעיבוד המקרה ומיגור התסמינים הגופניים והרגשיים המתלווים להפרעה זו.
קיימות כיום גישות טיפוליות שונות לטיפול בנשים המתמודדות עם אובדן היריון, ביניהן טיפולים פרטניים (פסיכותרפיה, CBT, EMDR), טיפול משותף לשני בני הזוג וקבוצות תמיכה.
