מכיוון שהמטרה המרכזית בתהליך זה הנה השגת הריון, מכורח הנסיבות הזרקור מושם על הגוף – ההורמונים, כאבי הזריקות, חוסר הנוחות הפיסית ולעתים גם השמנה. אך פעמים רבות על הבמה עומדת שפופה גם הנפש, הצועקת רצון וכמיהה, יגון ואכזבה.
סביר שלא כל הנשים חוות אותן תחושות, ובטח שלא באותה עוצמה. עם זאת חשוב לציין כי כל התחושות העולות הן נורמאליות, ואף צפויות לעבור עם סיומו של המשבר.
טיפולי הפריון דורשים התאמות ושינויים קונקרטיים בסגנון החיים, בעיקר של האישה: זריקות בשעה קבועה, היעדרות מהעבודה לצורך בדיקות וכדומה. פעמים רבות נראה כי השפעת הטיפולים חורגת מהקונקרטי, מתרחבת ואף תופסת מקום נכבד על חשבון היבטים אחרים. ככל שעובר הזמן חוויית הצמצום משתלטת. הרצון בהריון הופך למוקד היחידי וכל השאר הופך כמעט חסר משמעות. נדחקות הצידה מטרות מקצועיות, נדחקים תחביבים וקשרים חברתיים, כל ההישגים והתכונות מבוטלים אל מול כישלון טיפולי הפריון.
בנוסף, לאור העובדה כי נשיות נורמטיבית ישראלית מזוהה עם הריון, הולדה ואימהות, אי הפריון עלול להוות איום סימבולי על זהות האישה, מה שמוביל לתחושות לפיהן “אין לי ערך אם אין לי ילדים”. כלומר הקושי להרות מאיים על תחושת העצמי של האישה, על נשיותה ועל יכולתה למלא את תפקידה “הנורמטיבי”. עלולות להופיע תחושות נחיתות ופגימות, התדמית הגופנית מתערערת, ולפעמים אף עולים כעס והאשמה כלפי הגוף.
כאשר אישה צריכה להתמודד עם ההבנה שהיא נזקקת לעזרה רפואית בכדי להרות, הידיעה הברורה והבסיסית לפיה היא עצמה אחראית על הפוריות שלה, מופרת. הידיעה הכמעט ברורה מאליה, שכאשר תגדל, תוכל להחליט מתי להרות, לא מתקיימת. מה שהיה עד כה מובן מאליו הופך לחסר וודאות. וכדי למזער את אי הנחת שבחוסר הוודאות, נשים רבות עושות מאמצים קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים לייצר לעצמן שליטה. למשל, הרבה נשים תוהות “למה זה קרה דווקא לי”, ומפתחות אמונות שונות אודות הסיבה לאי הפריון. סיבות אלו פעמים רבות אינן הגיוניות ומשוללות אחיזה במציאות, אבל הן מספקות תחושת ידיעה שמקלה על ההתמודדות עם המצב.
הבעיה מתרחבת כאשר האמונה השגויה מחוזקת ע”י החברה. המשפט הנפוץ ביותר, שכל אישה שומעת לא מעט סביבה הנו “את רק צריכה להירגע ותראי איך את נכנסת להריון”. אמונה כזו עוזרת לסביבה להתמודד עם אי הפריון – מצב שנתפש כמאיים – כי הוא יכול לקרות גם להם. לכן גם הם מחפשים סיבה, ועדיף שתהיה קשורה לאחר. כאן המקום להדגיש – נכון, לחץ קיים. ונכון, לחץ מתמשך עלול להשפיע לרעה על הגוף ועל ההתנהגות. אך הוא בלתי נמנע. איך אפשר לבקש מאישה להיות רגועה כאשר הדבר בו היא חושקת יותר מכל, הדבר שאמור להיות מנת חלקה באופן טבעי ופשוט, לא קורה לה אך קורה לכל האחרות? ואכן בעבר הדעה הרווחת הייתה שהלחץ מונע מהאישה להרות. היום יותר ויותר מחקרים מעידים כי הלחץ הנחווה הנו תוצאה של אי הפריון ולא הגורם לקושי.
נשים רבות מעידות כי אחד האספקטים הקשים ביותר בתהליך הנו התמודדות עם תחושות של קנאה מול נשים הריוניות ונשים עם תינוקות. נוצר עיסוק כמעט אובססיבי בבטנים של נשים, שמלווה בחשש מתמיד מפני בשורה של עוד מישהי על כך שהיא בהריון. וכשמגיעה בשורה שכזו, התחושה הראשונית הנה קנאה, ולאחריה אשמה גדולה על חוסר היכולת לשמוח בשבילה. לפעמים עולות גם מחשבות כגון “הלוואי והיא תפיל”, מחשבות שיכולות מאוד להפחיד, ולהוביל לאשמה סביב החשש מפגיעה בתינוק רק מעצם המחשבה על משהו רע שיקרה לו.
גם תחושות האבל לאורך המסע אל ההריון הינן שכיחות עקב ריבוי אובדנים, בין אם ממשיים או מופשטים. בכל פעם שניסיון נכשל עולות תחושות של אבל – על הילד עליו האישה חלמה ואותו ראתה בדמיונה, על פנטזיית ההורות שמתרחקת וכדומה. לכך מתווספים אובדנים של העצמי – אובדן הביטחון, אובדן הנשיות, אובדן תחושת היכולת ועוד. אבל בשונה מאובדנים אחרים, אובדן זה אינו נראה או ידוע, מה שמקשה על השגת תמיכה והבנה למצב. זהו אבל אמיתי על כל מרכיביו, אלא שהסביבה אינה מכירה בו, שהרי אף אחד לא מת, מה שמותיר את האישה בודדה באבלה.
במקביל, פעמים רבות נשים חוות בדידות ניכרת מן העולם “הפורה”, הן מצידן, עקב הרצון להימנע ממפגשים חברתיים ומשפחתיים בהם יתכן ותימצאנה נשים הריוניות, והן מצד הסביבה, שלעתים לא מצליחה להבין ולהכיל את עומק ייאושן. גם שמירת עצם הטיפולים תחת מעטה של סודיות עלולה להוביל לבידוד מן הסביבה וצמצום מעגל התמיכה החברתית.
פעמים רבות החיים בהמתנה להריון ולילד המיוחל עלולים להיות קשים. לעתים קשים מנשוא. לכן מומלץ לשלב בתהליך זה טיפול פסיכולוגי לצד הטיפול הרפואי. להכיל את כאבי הגוף כמו גם כאבי הנפש.
אחת המטרות של טיפול פסיכולוגי הנה לנסות ולעזור לאישה לעבד את התחושות הללו בעודה בתהליך, לסייע לה לעבור אותו באופן אחר, ואולי אף להכיר עצמה טוב יותר לאורך מסע שאמנם לא בחרה, אך יכול לייצר הזדמנות לצמיחה.
