קצת על הריון באופן כללי
הריון הוא תהליך גופני, אבל יש בו גם חלק פסיכולוגי. עד שאישה אינה בטוחה בהריון שלה היא לא נותנת לעצמה לחשוב באופן ספציפי על התינוק שיהיה לה (במיוחד במקרים בהם חוותה אובדן בעבר או שהיא רואה את ההריון כבר סיכון).
ברוב המקרים, אחרי החודש השלישי מתחיל הדימוי להתקיים. רוב האימהות החדשות משתעשעות בתכונות הפיסיות שיהיו לתינוק, בחלומות על הכיף שטומן בחובו מעמד האימהות. במהלך החודש הרביעי ההתנסויות עם העובר האמיתי נותנות דחיפה משמעותית להתפתחות העובר המפונטז. תמונות האולטראסאונד עוזרות לכך מאוד. הן מאשרות את קיומו של העובר, קיום פיסי שעליו ניתן להשליך את המאוויים והרצונות. כאשר האם מתחילה להרגיש את תנועות העובר שברחמה, מתקבלת הוכחה בלתי ניתנת להפרכה אודות קיומו של התינוק העתידי. האימהות מוסיפות את הבעיטה לפרופיל המתהווה של התינוק המדומה ("וואו, איזה בועט נחוש, הוא יהיה כדורגלן כמו אבא" או "הוא בועט תמיד באותו השיר, בטח יהיה מוזיקאי"). בין החודש הרביעי לשביעי רוב האימהות נותנות דרור לדמיון והתינוק מצטייר בעיניהן באופן רחב ביותר. בחודש השביעי והשמיני התינוק המדומה מגיע לדמותו המלאה כפי שתהיה בהריון, ואז בחודשים השמיני והתשיעי, האם מתחילה, באופן לא מודע, להרוס את התינוק המדומה המורחב. היא מרשה לתמונה המנטאלית להיעלם. קיים יותר עיסוק בתכנים של המציאות, הכנת הבית לקראת התינוק הקרב ובא, רכישת ציוד ראשוני וכו'. תהליך זה של פינוי מקום לתינוק המציאותי מתקיים לאור הגעת מועד הלידה, בה האם פוגשת לראשונה את התינוק המציאותי ואינה יכולה להרשות לעצמה הבדלים גדולים מידי בינו לבין התינוק שדמיינה לאורך ההריון. היא חייבת להגן על התינוק האמיתי ועל עצמה מחוסר ההתאמה בין הפנטזיה למציאות. היא חייבת להבהיר את התמונה כך שהיא והתינוק האמיתי יוכלו להתחיל להיות ביחד מבלי שמטעני העבר יפריעו להם.
כשמדובר בהריון שמגיע אחרי טיפולי פריון, לעתים המצב מעט שונה. במחקרים מצאו כי במהלך טיפולי הפריון, נשים מרגישות רמות גבוהות של חרדה, דכאון ועוינות. במצב נפשי כזה הן מתבשרות על ההריון שהושג. הנשים, למודות האכזבות מן העבר, חוששות להרגיש שמחה, לתת לה ביטוי מילולי או כל ביטוי אחר, פן משהו ישתבש, והן נמצאות במצב של הריון מאופק. נשים בהריון אחרי טיפולים אף לוקח יותר זמן לחשוף את עצם ההריון בפני הסביבה, אולי מתוך חשש מאובדנו. במחקרים נמצא כי בשליש הראשון להריון, נשים אחרי טיפולים יותר מודאגות מבעיות שעלולות להיווצר בהיריון ועל כן פעמים רבות קיימת נטייה לבצע יותר בדיקות ולהקפיד יותר על אורח חיים בריא.
מחקר אחר מצא בשבוע 30 להריון אחרי טיפולים רמות גבוהות יותר של חרדה בנוגע להישרדות העובר ולנוחות שהוא חש ברחמן, לעומת הריון שהושג באופן ספונטני. כמו כן נמצא כי נשים אלו פחות מדברות 'שיחות חיוביות' אל העובר שברחמן. חשוב לציין כי נשים שהרו בסבב הטיפול הראשון היו דומות יותר לנשים אשר הרו באופן טבעי ברמות החרדה שלהן, מאשר לקבוצת הנשים שחוו טיפולים. בהתאמה, נמצא שככל שהאישה עברה יותר סבבי טיפול כך החרדה שהיא מרגישה, גדולה יותר.
הדאגה והחרדה משתלטים ומעכבים את ההתקשרות לעובר. במובן זה, תהליכי ההכנה להורות שעוברים הורים בהריון טבעי, פחות קיימים אצל הורים בהריון לאחר טיפולים. תהליך זה הוא מובן וטבעי, אך בעקבותיו רבים מהזוגות שעברו טיפולי פוריות מגיעים אל ההורות פחות מוכנים ביחס להורים שיכלו לפנטז ולהתכונן נפשית להפיכתם להורים. כך, באופן פרדוקסאלי, למרות ששלב ההמתנה להריון היה ממושך, ההורות מגיעה כמעט במפתיע וההורים מוצאים עצמם מבולבלים, תוהים ומפוחדים.
לאחר הלידה, המתח הרב שליווה את הטיפולים ואת חודשי ההיריון מתחלף בהקלה ואושר, אבל מביא איתו גם דאגה לתינוק החדש וכן תחושות ודילמות נוספות:
(*) הציפייה הממושכת לתינוק מובילה לא פעם לאידיאליזציה של ההורות. תפיסה אידילית זו עלולה לייצר מפגש מכאיב עם המציאות הלא פשוטה של הטיפול הראשוני בתינוק, מציאות שיש בה גם תסכולים, עייפות, כאבים ולעתים גם אכזבה מחוויית ההורות ואף מהתינוק עצמו.
ויותר מכך – הציפיה הלא מדוברת שההורות המיוחלת תכניס שמחה לתוך הבית, מובילה לכך שלעתים ההורים אינם רוצים להודות בקשיים ובתסכולים שעולים כחוויה טבעית של תחילת הדרך. החברה מסביבם מחזקת פעמים רבות התנהלות זו תוך אמירות כגון 'למה לך להיות עצובה? חיכית לזה כל כך הרבה זמן, את צריכה לשמוח'.
(*) הולדת הילד היא לעתים התקופה בה השחיקה, העייפות והמתחים מתחילים לתת את אותותיהם באופן הבולט ביותר. בתקופה זו עלולים לעלות וצוף קשיים זוגיים שהצטברו במהלך הטיפולים וכן קשיים רגשיים אצל כל אחד מבני הזוג. במהלך תקופת הטיפולים, בחלק מהמקרים האינטימיות בין בני הזוג ניזוקה. המרחק ביניהם גדל ונוצר מעין "קיר מגן" שגורם לכל אחד מהם להתרחק ממקור הכאב והרגשת הכישלון של השני. קשיים אלה, שהצטברו לאורך תקופת הטיפולים מוצאים מקום לשוב ולעלות לאחר הלידה, כשבני הזוג נמצאים על קרקע בטוחה, והסופה הפריונית חלפה. לצערנו לא תמיד ניתן לגשר על פערים אלה, גם כאשר העולם חזר לסידרו.
מהצד ההפוך, לפעמים התינוק, המהווה גושפנקא להצלחה של ההורים, הופך להיות הדבר הבלעדי בחייהם. הם מאפשרים לסוגיות הוריות להשתלט על היחסים הזוגיים, הם מדברים רק על הילד ועסוקים בו כל הזמן, הרבה יותר ביחס להורים שילדיהם נולדו באופן טבעי.
(*) אחת ההתמודדויות העיקריות של הורים, ובמיוחד לילד שהגיע לאחר טיפולי פריון, היא עם נושא הגבולות. זוגות שסבלו כל כך הרבה זמן כדי להגיע לילד, ירצו לתת לו הרגשה טובה, שיהיה מאושר כל הזמן. לעתים הורים חושבים שלתת לילד כל מה שהוא רוצה, יהפוך אותו להיות מאושר. הם לא רוצים לראות אותו בוכה ולכן מסכימים לבקשותיו וגחמותיו, ולא שמים לו גבולות, שהכרחיים להתפתחותו התקינה. כך, פעמים רבות הם מתעלמים מהתנהגויות שליליות, גם כי הפרופורציות בחיים כביכול השתנו.
באופן כללי, נמצא כי הורים לאחר טיפולים נוטים לספקות, ללחץ ולחששות רבים בנוגע ליכולתם לטפל כראוי בתינוקות. אימהות לאחר טיפולי פוריות נוטות להיות חרדות ומגוננות יותר כלפי התינוק, ומודאגות בנוגע לבריאות התינוק יותר מאימהות אחרות, ויותר מאשר אבות. עוד נמצא כי לנשים אלו דימוי עצמי נמוך יותר בנושאים הקשורים לנשיות ואימהיות (תחושה שיתכן והן משמרות עוד מימי הטיפולים, למרות שהן הצליחו, הרו וילדו).
חשוב לציין: למרות שקיימים הבדלים ביכולת להסתגל להריון ולהורות בין נשים לאחר טיפולי פוריות ובין אלה שהרו באופן טבעי, לא נמצא כי הם התפתחו לכדי בעיות קליניות משמעותיות או שפגמו ביכולות של הורים אלה ליצור מערכת יחסים בריאה עם ילדיהם. לא נמצא הבדל בתחושת ההתקשרות של האם והתינוק בין הקבוצות בגיל 4 חודשים. בנוסף, מחקרים מראים שאימהות לאחר טיפולי פוריות מעורבות יותר רגשית, מעורבות ביותר אינטראקציות עם ילדיהן וחמות יותר כלפיהם.
בשורה התחתונה – המחקר מצביע על כך שמרבית ההבדלים בין הורים שעברו טיפולי פוריות לאלו שלא עברו טיפולי פוריות מיטשטשים ככל שהזמן עובר והילדים גדלים.
