אך בחלק מהמקרים פתאום זה מגיע. הרבה לפני המועד. בלי הכנה. בלי שאלות, ומאוד שונה ממה שציפו לו. האישה נכנסת במהירות ללידה והתינוק נולד טרם זמנו.
האופי הבלתי צפוי של לידה מוקדמת מנפץ הנחות קודמות אותן החזיקו ההורים. זהו אירוע מפתיע, מהיר, לא מתוכנן, והרבה פעמים טראומטי. העולם נחווה מסוכן ולא בטוח, הקרקע נשמטת תחת רגליים, ולפעמים אף יכולה להיווצר תגובת דחק פוסט טראומטית (PTSR).
הלידה 'תופסת' את בני הזוג לא מוכנים, ואיתה גם המעבר החד והמוקדם להורות מגיע בהפתעה. ההורים צריכים ללמוד מה דורשת ההורות הראשונית לפג, שהיא שונה מהורות לתינוק שהגיע במועדו.
ההריון נמשך תשעה חודשים, גם מבחינה גופנית כמובן, אבל גם מבחינה פסיכולוגית. ההריון מהווה תקופה של התפתחות פסיכולוגית עבור האם, בה היא נקשרת לעובר אותו היא מפנטזת שיהיה לה, ואז העובר המדומיין מפנה מקומו לעובר האמיתי. כאשר אישה יולדת לפני הזמן, אין לה מספיק זמן להרוס את התינוק הדמיוני שלה. ואז היא והתינוק האמיתי שלה סובלים פעמיים: לא רק שהתינוק האמיתי מפותח פחות מהמצופה במצב נורמאלי, אלא שהאם גם משווה אותו לתינוק המדומה שהוא בד"כ אידאלי באופן לא מציאותי, התינוק שחי עדיין בתודעה שלה. בעצם הלך המחשבה של האם אינו מגובש מספיק מבחינה פסיכולוגית בשלב הזה.
אם לתינוק פג מרגישה לעתים קרובות גם כאדם לא מושלם שאינו יכול לסיים הריון, גם אם הנסיבות היו לחלוטין לא בשליטתה. בנוסף היא מופרדת פיסית מהתינוק שלה, שנשאר בד"כ בפגיה, וכך קשה יותר להיקשר לתינוק שאינו לידה. היא צריכה לראות אנשים אחרים מטפלים בילד, שהם מומחים יותר ממה שהיא יכולה להיות. היא נמצאת בסביבה מוזרה שאינה מרגישה בה בבית, ולצד אלה עלולה לסבול גם משינויים הורמונאליים. בשלב הזה הפער בין המדומה למציאותי הוא הכי גדול שיכול להיות.
במקום לקבל מידע מאחיות מחלקת תינוקות על איך לטפל בתינוק, איך להניק וכו', הם מוצאים עצמם חותמים על אישורים לטיפולים שונים שהתינוק יצטרך במהלך שהותו בפגיה. במקום ללמוד לזהות את הבכי המיוחד של התינוק שלהם, הם נאלצים לשמוע בכי של תינוקות בריאים במסדרונות מחלקת יולדות.
הרבה פעמים, כאמור, ההורים עדיין לא מוכנים לתפקידם. הם יכולים להימצא במצב קפוא, מנוכרים לחוויית העצמי כהורה או אפילו להרגשה שהתינוק הזה הוא שלהם, גם אם חיכו לתינוק הזה הרבה זמן.
ובאופן כללי התפקיד ההורי שונה: התינוק מטופל ע"י מומחים, בסביבה זרה. ההורים לא יכולים לקחת פיקוד על הטיפול בתינוק, ועליהם ללכת הביתה מידי ערב ולהשאיר את התינוק בבית החולים, לעתים במשך חודשים רבים.
לעתים נוצרים קשיים ביצירת הקשר עם הפג. יש אימהות שנמנעות מליצור קשר עם התינוק מחשש שהוא לא יחיה. אחרות רוצות להחזיק את הילד אך מוותרות מתוך פחד להזיק לו. הן מתארות חשש לפיו אם תיגע בתינוקה מוקדם מידי, היא עלולה לפגום בסיכוייו להישרדות.
האם נמצאת במצב מאוד פגיע, מצב של לחץ מתמשך- היא צריכה להחלים מהלידה, לגייס את כוחותיה ובמקביל לטפל בפג, לעתים עם תחושת אשמה קשה.
יתכן והתחושה הכי חזקה היא אי הוודאות. עולות תהיות כגון היכן התינוק שלנו? מה מצבו? האם הרופאים והאחיות מטפלים בו כראוי? האם מצבו יותר טוב או פחות טוב? זמני אי הוודאות הם קשים, במיוחד אם ההורים לא יכולים להגיע בשעות הראשונות לפגיה.
המפגש הראשון עם הפגייה אינו פשוט להורים הטריים, והוא מאופיין בסערת רגשות. הם פוגשים לראשונה ייצור קטן הרבה יותר ממה שציפו, שיכול להיות אף מונשם ומחובר לצינורות, מסביבם צפצופי מכשירים, ואינקובטורים נוספים. הם מרגישים לעתים התרוממות רוח לצד הרס. אחרים מלאי אשמה ושואלים שוב ושוב אם היו יכולים למנוע את הלידה המוקדמת.
ככלל, ההורים חווים טלטלה רגשית במהלך התקופה של הלידה ואחריה. מתקיימים רגשות סותרים – דאגה לצד התרגשות ושמחה. תקווה לצד אבל, אופטימיות לצד פחד. חלק מהזוגות התמודדו בעבר עם אובדני הריון. חלקם מתאבלים על מות אחד מצמד תאומים ובו זמנית נאבקים על פיתוח ההתקשרות עם התינוק ששרד.
הקשיים לרוב לא מסתיימים עם השחרור מביה"ח. החזרה הביתה בידיים ריקות, בידיעה שהתינוק הרך נשאר מאחור מהווה רגע לא פשוט. מנגד, גם הצורך להעביר ימים שלמים בפגיה יכול לתסכל. לפעמים נוצרת חברות תומכת בין ההורים בפגיה, מה שמסייע לתמיכה.
כשהתינוק חוזר הביתה, הורים רבים מוצאים עצמם חסרי ביטחון מול הצורך להתמודד עם גידולו לבדם. עד כה, בפגיה, תמיד היה זוג עיניים נוספות.
